בהודו כשנולד פיל נוהגים לקשור אותו בחוט ירוק לעץ בגן. הפיל הצעיר מגלה במהרה שאינו יכול לברוח ונשאר בגן. מה שמדהים הוא שכשאותו פיל גדל מלמדים אותו לעקור עצים ענקיים בעזרת שרשראות עבותות, אך בסוף היום קושרים אותו בגן עם חוט ירוק לעץ.


הפיל לא יכול לראות את האפשרות שיש לו להשתחרר מכיון שהוא מאמין שאין לו אפשרות כזאת.
מגבלת האמונה לא מאפשרת לו לראות את האפשרויות, וללא הראיה הוא לא יכול לפעול.

לכל אחד מאיתנו יש את מעגל האפשרויות שלנו, המקומות בהם אנו מאמינים שאנחנו יכולים לפעול.
מעגל הדברים שכבר עשינו או ניסינו. ומעבר למעגל הזה קיים ריק גדול....
מגבלת האמונה לא מאפשרת לנו לראות את האפשרויות מעבר למעגל שלנו. כשאנחנו מנסים להסתכל לשם מיד קופצות האמונות המגבילות אותנו ומפחידות אותנו.

הפחד לעיתים הוא כל כך מצמית שאנחנו מעדיפים להישאר בתוך מעגל האפשרויות החמים והנוח שלנו. קשורים בחוט ירוק לעץ, בגן המוכר והידוע.
 

להיות כל מי שאני יכול להיות
כדי להיות כל מי שאת ואתה באמת יכולים להיות, כדי לממש את הפוטנציאל שלנו, כדי להשתחרר מהפחד, הכעס, התיסכול והקושי שנובעים מחיים לא ממומשים נדרשת יכולת ראיה המובילה לפעולה.
וכדי להגיע ליכולת ראיה יש צורך לפרוץ דרך מגבלת האמונות העתיקות שלנו....

אז איך עושים את זה?
אני מזמין אתכם לחוות את ה"עבודה" של ביירון קייטי המשתמשת בטכניקה של זיהוי האמונות המגבילות ושחרור מהן דרך שאלת שאלות והטלת ספק באמיתותן.

כשהאמונה מתפוררת, הראיה מתחדדת והפעולה כאילו נעשית מעצמה.

אז מי הייתם אתם בוחרים להיות, אם הייתם יודעים שאין לכם שום גבולות או מגבלות?

חלומות מתגשמים

כאן ועכשיו נמצא חלום חיי

בוקר, אני כותבת, כוס הקפה משמאלי, החתולה ישנה מימיני – חלום חיי. זה מה שאני עושה עכשיו, הכי אידיאלי שלי ברגע זה – מימוש מאווי ברגע זה. וגם ברגע זה, וגם עכשיו – כל רגע ורגע – מה שאני עושה, מה שאני חווה – זה מה שקורה לי – זה חלום חיי ברגע זה:
אני שמחה וכותבת? – טוב
אני סתם יושבת? עצובה? – OK, עובדה של הרגע הזה. אני חולה? – גם עובדה,
אין אפליה בין רגע לרגע, יש נוכחות, הכרה והתנהלות – פסיבית או אקטיבית - ברגע הזה.
ונוכחות זו – היא חלום חיי ברגע זה.

האם זה חלום חיי להיות חולה? – אני רואה ומתנהלת עם מה שיש, בהכרה שזה מה שקורה בלי להתווכח עם המציאות, בלי לאבד את השקט הנפשי. לא מתעסקת בענייני העבודה והבית, חווה את העובדה ומגלה בכל רגע מי אני בתוכה בנוכחות מלאה. בתוך "המוגבלות" של "המחלה" בחוויה של שלמות ושלום, זה החלום של הרגע שבו ההתנהלות והריפוי כבר קורים. אולי אפילו נהנית מהמנוחה?

חזרה למודעות עצמית

תמר, שעובדת איתי על הבת שלה, מודאגת כי לטענתה הבת צריכה להיות יותר חברותית, אין לה מספיק חברים. חלום חייה – ילדה מוקפת חברים, מחוזרת וצוחקת כל הזמן, וזה לא קורה לבת, לטענתה. האם זאת אמת שהבת שלך צריכה להיות יותר חברותית? – התחלנו בתהליך החקירה, האם את יכולה לדעת בוודאות שזה מה שהיא צריכה באמת? מה קורה לך כשאת מאמינה למחשבה זו? –
אני מודאגת, ענתה. הבת לבד, לא יוצאת כמו כולם, גם בלימודים היא לבד, לומדת לבד בבית, בכתה  מבודדת, יכולה להצליח יותר אם תלמד עם חברות, אני מנדנדת לה ולפעמים מכריחה אותה לצאת גם אם לא רוצה, אני כועסת עליה, מתוסכלת, היא כבר בתיכון ותמר דואגת איך תסתדר בצבא? אם הבת תהייה יותר חברותית תמר תרגיש יותר משוחררת מהדאגה לה, תמר רואה תמונות כואבות של העבר של עצמה ותמונות עתיד מפחידות על הבת, כל זמן חושבת איך לתחמן את הבת ולהזמין הביתה חברות, אולי חבר, הראש כואב והרבה עצב בלב.

מי תהיי כאן ועכשיו, שאלתי את תמר, בנוכחותי, רואה את הבת בעיני רוחך ולא מאמינה למחשבה שהיא צריכה להיות חברותית יותר? מה את? – תמר לקחה נשימה עמוקה, התבוננה לי עמוק בעיניים, הכתפיים נשמטו לאט, עצמה את עיניה וגילתה את הרגע: אני שקטה, אמרה, אוהבת את הבת, מבינה אותה, סומכת עליה, רגועה, מעריכה אותה, משחררת אותה, חופשייה לעצמי, ממורכזת בענייני, נהנית ממה שיש כאן ועכשיו, חלום חיי כאן – הבת הנפלאה שלי.

מסע בחלום כדי לחזור לרגע הזה, ולגלות שוב ובכל פעם מחדש – שחלום חיי מתממש ממש כאן וברגע זה. לאיזה סיפור נעניק את הכוח לקחת אותנו לאיבוד מהרגע הזה? מחלום חיינו?

אם נדמה לי שהחלום הוא שם – אני באשליה, אני בסבל כי אני לא שם, לעולם לא אהייה שם, אני לא יכולה להיות ברגע זה שם. לכן לחשוב שכשאהייה שם החלום יתממש – זה סבל בהגדרה. גם כקו מנחה, ככיוון דרך – זה תסכול מובנה, כי לעולם לא אהייה שם. בכל רגע אני רק כאן, מה אני יודע עכשיו מי אהייה כשאגיע ל"שם", אם עדיין אותה תמונה שעכשיו אצלי תהייה רלוונטית שם אז?

מכאן ההיפוכים מתגלים מעצמם:

הבת שלי לא צריכה להיות יותר חברותית / הבת שלי צריכה להיות מה שנוח לה להיות – איך זה נכון? – כי זה מה שקורה, כך ההתנהלות הכי נכונה לה, היא מגבשת את עצמה בדרך שלה, למה לחשוב שהדרך שלי יותר טובה עבורה?

אני צריכה להיות יותר חברותית כלפי הבת שלי – אמת. אני שופטת אותה, דואגת לה, כופה עליה מחשבות שלי. צריכה לקבל אותה, להעריך אותה על מה שעושה, לפרגן לה, לחבק אותה, לשאול את עצתה ולא לכפות עליה, אולי להזמין אותה לצאת איתי קצת, מזמן לא עשינו זאת יחד.

אני צריכה להיות יותר חברותית כלפי עצמי – לצאת עם חברים שלי, למצוא חוג מתאים לבילוי, לשיחה, לעשות מה שנכון לי ולא להישאר בבית כדי לא להשאיר את הבת לבד, לצאת מהביזנס שלה ולהראות לה דוגמה מה זה בעיני להיות חברותית לעצמי.

והנה חזרנו אל עצמנו, ברגע זה הבת משוחררת להיות עצמה, בדיוק כפי שהיא,
האמא שופעת אמון ואהבה אל הבת, בהתרגשות ושמחה לקראת העשייה שלה בכיוון שנכון לה.

לשנה החדשה -
שנשכיל ליהנות מכל רגע בחיינו כמימוש החלום
באהבה, שלווה, עשייה והגשמה מירבית.

האם קרה לכם שהיכתם או רציתם להכאיב לילד שלכם או לאדם קרוב אחר והרגשתם נורא?
מתי קרה לכם שפתאום קפץ הפיוז וממש בשנייה שזה קרה הצטערתם מעומק ליבכם?
זוכרים שניות כאלו?
ומה עשיתם אז, כשזה קרה?

אנשים מגיעים אלי לברר ממש נקודות כאלו, הרגשת תסכול וצער על שניות אלימות ועלבון ובושה. רוצים לבדוק בקרן לייזר – ממוקדת, פשוטה ומאד יעילה – 4 השאלות של "העבודה" של ביירון קייטי – מה קרה, איך לא לעשות כך להבא, איך יוצאים מזה וחוזרים ליחד והכיף של המשפחה.
כך הגיעה אלי גם תמר.

"בדרך הביתה אחרי יום נפלא של בילוי משותף עם הבת, אחרי ארטיקים ומשחקים עם חברים – סטרתי לה, פתאום קפץ הזעם כשהיא אמרה שלא רוצה לשתף את אחיה בחגיגה. הרגשתי את הדחייה, נעלבתי בשבילו שנשאר בבית, הציפה אותי הרגשת היוהרה וההתנשאות של הקטנה על פני האח הגדול  – והיד קפצה מעצמה, הפלקתי לה על הלחי. לא התכוונתי, היה כל כך כיף, בשנייה הכל התהפך, בגלל איזו שטות רגעית שבלבלה אותי".

שוב אותן שניות שהופכות את הקערה על פיה.
רגעי חופש ושמחה הופכים לצער וכאב, מרחק ותסכול של כלם.

"האלימות קופצת עלי בלי מעצורים אפילו לשניות, אני חסרת אונים מול האלימות שבי" – אמרה תמר בעצב עמוק.

עשינו את "העבודה", תהליך של 4 שאלות פשוטות שכל מה שצריך זה להקשיב לתשובות שעולות. בשאלה שלישית – מה קורה כשאת מאמינה למחשבה הזו – עצרנו בהתבוננות בנקודת זמן זו בדרך הביתה אחרי יום כיף. בנשימה עמוקה, הגדלת התמונה בזיכרון עד לפרטים הקטנים והתבוננות בהילוך מאד איטי, slow motion – מה את רואה? שאלתי, מה קרה באותה השנייה?

עלתה התמונה של עצמה כשהייתה קטנה בגיל הבת שלה בערך, כשהיא יושבת בפינה מכונסת, עצובה, בודדה ומסביב חגיגה ומתעלמים ממנה. רגע כואב שנדחק בזיכרון, לא רוצה להיות שם שוב, "כבר הייתי מספיק" אמרה, "היום אני כבר אמא, אשה בוגרת, מבינה, לא ראוי שאתנהג בלי שליטה, אני רוצה לגדל את הילדה שלי בלי עצבים וכעס ולא לחפור בעבר".

כולנו מכירים את המקום הזה. גם אני.
הריצה של החיים, הרצון להיות שם, באיזשהו עתיד אידיאלי, זורם וכיפי – הוא חלום נפלא. אלא שעד שלא נראה שגם העבר שלנו הוא חלום, עד שלא נגיע לאיזון – לא נוכל להתייצב על ההווה,

לא יתכן הווה יציב
עד שהנדנדה בין העבר והעתיד
לא תפסיק לטלטל ולבלבל אותנו!
זה חוק הטבע
וזה מה שכואב.

 וזה גם מה שמנע מתמר להסתכל, לעצור ולבדוק. הכאב שלה כילדה קטנה שם בעבר היה גדול מדי.

בעדינות, בחמלה, רק מתוך התשובות לשאלה הצליחה תמר לראות, להישאר רגע בחוויה של אז, לחוש את הסביבה, את ההתייחסות שלה כילדה לדמויות שסביב, לעצמה באותו הרגע, לסרוק את החיים ולבדוק איך זה ניהל והשפיע על כל החיים עד הרגע עם הבת בדרך הביתה אחרי יום כיף.
פתאום הסטירה קיבלה משמעות. זיהינו את רגע הלידה שלה בשנייה שהדחייה נצרבה.

זיהינו את החינוך והאווירה שגדלה בה, במיטב כוחות הנפש של הורים אצילים שנהגו בטרור של עונשים כדי לחנך והתכוונות להטיב איתה.

ואז גם באה הסליחה – לעצמה כי לא האלימות ניהלה אותה, היא פשוט אמא שלרגע חוותה את היותה ילדה קטנה ודחויה.

עכשיו נפתחות אופציות לאותה הסיטואציה – לא אלימות אלא חוויה של כאב עתיק ניהלה אותה. את זה אפשר להעביר לבת, בידיעה שבסיטואציה דומה בעתיד הערנות הזו תהייה איתה ותחזיר אותה למי שהיא באמת – אמא אוהבת.

היום, כאמא, כאשה בוגרת – אפשר לחקור את האחריות לפיצוצים האלו, להיות בעירנות.
זה מספיק,
ההתנהגות מייד תהייה בהתאם, הדיבור יבוא לא במאמץ, ההתנהלות תהייה נדיבה ומשתפת.

העירנות הזו היא סוף הסבל,
התייצבות הנדנדה, אין טלטלה, יש שקט, התנהלות, פתוחה ונדיבה
מהמקום האמיתי של מי שאנחנו באמת -
האהבה.

סרטון חדש מתוך הסמינר לאיפשור האחרון. משחק תפקידים קצר כחלק מתרגיל בסמינר לאיפשור שבו ירון מדגים איך אפשר להגיד "לא" אמיתי ולהישאר בחיים. וידיאו מצחיק, מהנה ומלמד. מומלץ!

רבים מאיתנו חוששים מאוד להגיד "לא". אנחנו אומרים כן גם כשבפנים אנחנו רוצים לצעוק "לא".
אנחנו מפחדים שיכעסו עלינו, שלא יאהבו אותנו, שנראה לא נחמדים, שלא יעזרו לנו כשנצטרך וכו' וכו' וכו'.
מתי בפעם האחרונה פשוט אמרתם "לא". בלי התנצלויות, בלי הסברים ובלי תירוצים?

בסמינר לאיפשור אנחנו מתרגלים בדיוק את החוויה הזאת. להגיד את ה"לא" שלנו באותנטיות.
בתרגיל הבא שצולם בסמינר לאיפשור חנוכה 2010. ירון מדגים, במשחק תפקידים, את החוויה של ה"לא" האותנטי יחד עם רבקה.

בסוף ההדגמה יש קטע קצר של שאלות ותשובות. 
אם גם לכם יש שאלות נשמח אם תכתבו לנו כאן.

אחת מאבני היסוד של "העבודה" היא ההבחנה, בסיטואציה ספציפית, בעסק של מי אני נמצאת, בדיקה ברורה בעניינים של מי אני מתעסקת במציאות או במחשבות שלי. בשפת "העבודה" זה נקרא: בביזנס של מי אני נמצאת.

עובדה ברורה לכל היא שכשאני מתערבת בעניינים לא לי, כשאני בעסק של מישהו אחר – נוצר בלגאן. אנשים בדרך כלל לא אוהבים שמתערבים להם, שמחליטים להם, שנותנים להם עצות. קרובים לי קוראים לזה – לדחוף את האף למקום לא שלי.

כשזה קורה נוצר רעש ובלגאן מכל הכיוונים – 

הוא, זה שהתערבו לו – מרגיש נחות, הוא לא טוב מספיק לנהל את ענייניו בעצמו, 

האנשים מסביב מרגישים אי נוחות ומתערבים כדי לגונן עליו וגם לתקוף אותי על יהירותי.

ואני – מה קורה אצלי כשאני אומרת משהו שקשור למישהו אחר? מה הבלגאן שנוצר אצלי?