האם קרה לכם שהיכתם או רציתם להכאיב לילד שלכם או לאדם קרוב אחר והרגשתם נורא?
מתי קרה לכם שפתאום קפץ הפיוז וממש בשנייה שזה קרה הצטערתם מעומק ליבכם?
זוכרים שניות כאלו?
ומה עשיתם אז, כשזה קרה?

אנשים מגיעים אלי לברר ממש נקודות כאלו, הרגשת תסכול וצער על שניות אלימות ועלבון ובושה. רוצים לבדוק בקרן לייזר – ממוקדת, פשוטה ומאד יעילה – 4 השאלות של "העבודה" של ביירון קייטי – מה קרה, איך לא לעשות כך להבא, איך יוצאים מזה וחוזרים ליחד והכיף של המשפחה.
כך הגיעה אלי גם תמר.

"בדרך הביתה אחרי יום נפלא של בילוי משותף עם הבת, אחרי ארטיקים ומשחקים עם חברים – סטרתי לה, פתאום קפץ הזעם כשהיא אמרה שלא רוצה לשתף את אחיה בחגיגה. הרגשתי את הדחייה, נעלבתי בשבילו שנשאר בבית, הציפה אותי הרגשת היוהרה וההתנשאות של הקטנה על פני האח הגדול  – והיד קפצה מעצמה, הפלקתי לה על הלחי. לא התכוונתי, היה כל כך כיף, בשנייה הכל התהפך, בגלל איזו שטות רגעית שבלבלה אותי".

שוב אותן שניות שהופכות את הקערה על פיה.
רגעי חופש ושמחה הופכים לצער וכאב, מרחק ותסכול של כלם.

"האלימות קופצת עלי בלי מעצורים אפילו לשניות, אני חסרת אונים מול האלימות שבי" – אמרה תמר בעצב עמוק.

עשינו את "העבודה", תהליך של 4 שאלות פשוטות שכל מה שצריך זה להקשיב לתשובות שעולות. בשאלה שלישית – מה קורה כשאת מאמינה למחשבה הזו – עצרנו בהתבוננות בנקודת זמן זו בדרך הביתה אחרי יום כיף. בנשימה עמוקה, הגדלת התמונה בזיכרון עד לפרטים הקטנים והתבוננות בהילוך מאד איטי, slow motion – מה את רואה? שאלתי, מה קרה באותה השנייה?

עלתה התמונה של עצמה כשהייתה קטנה בגיל הבת שלה בערך, כשהיא יושבת בפינה מכונסת, עצובה, בודדה ומסביב חגיגה ומתעלמים ממנה. רגע כואב שנדחק בזיכרון, לא רוצה להיות שם שוב, "כבר הייתי מספיק" אמרה, "היום אני כבר אמא, אשה בוגרת, מבינה, לא ראוי שאתנהג בלי שליטה, אני רוצה לגדל את הילדה שלי בלי עצבים וכעס ולא לחפור בעבר".

כולנו מכירים את המקום הזה. גם אני.
הריצה של החיים, הרצון להיות שם, באיזשהו עתיד אידיאלי, זורם וכיפי – הוא חלום נפלא. אלא שעד שלא נראה שגם העבר שלנו הוא חלום, עד שלא נגיע לאיזון – לא נוכל להתייצב על ההווה,

לא יתכן הווה יציב
עד שהנדנדה בין העבר והעתיד
לא תפסיק לטלטל ולבלבל אותנו!
זה חוק הטבע
וזה מה שכואב.

 וזה גם מה שמנע מתמר להסתכל, לעצור ולבדוק. הכאב שלה כילדה קטנה שם בעבר היה גדול מדי.

בעדינות, בחמלה, רק מתוך התשובות לשאלה הצליחה תמר לראות, להישאר רגע בחוויה של אז, לחוש את הסביבה, את ההתייחסות שלה כילדה לדמויות שסביב, לעצמה באותו הרגע, לסרוק את החיים ולבדוק איך זה ניהל והשפיע על כל החיים עד הרגע עם הבת בדרך הביתה אחרי יום כיף.
פתאום הסטירה קיבלה משמעות. זיהינו את רגע הלידה שלה בשנייה שהדחייה נצרבה.

זיהינו את החינוך והאווירה שגדלה בה, במיטב כוחות הנפש של הורים אצילים שנהגו בטרור של עונשים כדי לחנך והתכוונות להטיב איתה.

ואז גם באה הסליחה – לעצמה כי לא האלימות ניהלה אותה, היא פשוט אמא שלרגע חוותה את היותה ילדה קטנה ודחויה.

עכשיו נפתחות אופציות לאותה הסיטואציה – לא אלימות אלא חוויה של כאב עתיק ניהלה אותה. את זה אפשר להעביר לבת, בידיעה שבסיטואציה דומה בעתיד הערנות הזו תהייה איתה ותחזיר אותה למי שהיא באמת – אמא אוהבת.

היום, כאמא, כאשה בוגרת – אפשר לחקור את האחריות לפיצוצים האלו, להיות בעירנות.
זה מספיק,
ההתנהגות מייד תהייה בהתאם, הדיבור יבוא לא במאמץ, ההתנהלות תהייה נדיבה ומשתפת.

העירנות הזו היא סוף הסבל,
התייצבות הנדנדה, אין טלטלה, יש שקט, התנהלות, פתוחה ונדיבה
מהמקום האמיתי של מי שאנחנו באמת -
האהבה.