בסוף ההדגמה יש קטע קצר של שאלות ותשובות. 
אם גם לכם יש שאלות נשמח אם תכתבו לנו כאן.

אחת מאבני היסוד של "העבודה" היא ההבחנה, בסיטואציה ספציפית, בעסק של מי אני נמצאת, בדיקה ברורה בעניינים של מי אני מתעסקת במציאות או במחשבות שלי. בשפת "העבודה" זה נקרא: בביזנס של מי אני נמצאת.

עובדה ברורה לכל היא שכשאני מתערבת בעניינים לא לי, כשאני בעסק של מישהו אחר – נוצר בלגאן. אנשים בדרך כלל לא אוהבים שמתערבים להם, שמחליטים להם, שנותנים להם עצות. קרובים לי קוראים לזה – לדחוף את האף למקום לא שלי.

כשזה קורה נוצר רעש ובלגאן מכל הכיוונים – 

הוא, זה שהתערבו לו – מרגיש נחות, הוא לא טוב מספיק לנהל את ענייניו בעצמו, 

האנשים מסביב מרגישים אי נוחות ומתערבים כדי לגונן עליו וגם לתקוף אותי על יהירותי.

ואני – מה קורה אצלי כשאני אומרת משהו שקשור למישהו אחר? מה הבלגאן שנוצר אצלי? 

בעצם, מה שקורה הוא שעזבתי את עצמי והתחלתי להתייחס אליו, אל מישהו מחוצה לי. עכשיו הוא במרכז העניינים, אלי אין שום התייחסות, ואני לגמרה בחוויה של בלבול.

זו השנייה שבגוף מתעוררת תחושה של אי נוחות, לחץ בראש, הרגשה שאני בחושך וכל האור מופנה החוצה לשם, אליו.

ההוכחה לתהליך זה באה לידי ביטוי מובהק בתוצאה – מפסיקים לדבר או מדברים בכעס או ברוגז, נוצר מרחק, לפעמים עד כדי התרחקות פיזית ולעיתים להרבה זמן.

אני פוגשת הרבה את הבלבול הזה בעבודה שלי עם אנשים וגם בחיי האישיים.
  "מה בכלל עשיתי?" – היא התגובה השכיחה שלנו כשאנחנו בבלבול בין הביזנס שלי לביזנס של האחר. ואז באות ההצטדקויות – "בסך הכל אמרתי את דעתי", "זה תפקידי ואפילו חובתי להגיד".

האם זאת אמת??

דוגמה מהחיים:
בתי עומדת להינשא בשעה טובה. ההתרגשות גדולה, ההכנות בעיצומן, ביניהן הצורך לקנות מתנה לחתן המיועד – המוהר, שאני, אם הכלה, נותנת לחתן. בחרתי מתנה, הראיתי לבתי והיא נעלבה "הוא לא יאהב את זה" אמרה.

אופס!! –  איזה בלגאן! אני, אם הכלה, צריכה לתת מתנה לחתן. הכלה המיועדת, בתי, נעלבת – מי נמצא בעסק של מי? צריך לעשות כאן סדר מיידי

והשאלה המנחה: בעסק של מי כל אחד נמצא?

בתי נעלבה - למה? איזה מחשבות עלו במוחה ברגע שעלתה תחושת העלבון?
רשימה של מחשבות כאלו למשל: זה לא מספיק ראוי, הוא ראוי למתנה יקרה יותר, היא קיבלה מההורים שלו מתנה יקרה יותר, צריך שיהיה שווה בשווה, הם לא יסלחו לה לעולם, וכד'.

אני נלחצתי והרשימה שלי: היא לא סומכת עלי, אף פעם לא סמכה עלי, כלום לא יספק אותה, וכד'.

והחתן המיועד? – עוד לא שאלנו אותו.

הרשימות נעשו בלב, בשקט.

ורק מתוך השקט הזה, הסדר שנוצר בהבנה שהתעסקנו בעניינים לא שלנו – רק משם פתאום עלתה שיחה, הופיע דיאלוג ביני ובין בתי.

היא אמרה את המתח בו היא נמצאת לקראת האירוע הגדול, החששות מהביקורת שלהם, שלא רוצה להתבייש בי, ומשמעות הכסף בחייה בכלל.
ואני ביקשתי ממנה לסמוך עלי, לתת לי ולחתנה את הקרדיט לבחון מה טוב לו ומה הוא אוהב, להניח.

למרות שקשה היה לומר את המילים היא קיבלה שכרגע זה לא העסק שלה, שתחזור לעצמה, לרוגע שלה ותשאיר את העניין לי ולו. דעתה תמיד יקרה וחשובה לנו. אחרי השיחה ביני ובין החתן נשמע גם אותה.

היא נרגעה. גם אני.
והבנתי:...

כשאני בוחנת בסיטואציה הנתונה בעסק של מי אני נמצאת, כלומר את הסטייה ממני אל האחר –
אני מגלה פנינים:
אני מגלה מה באמת מפריע לי בייסוד הדברים, ממה באמת עולה הפחד וממנו הכעס.
אני מגלה דיאלוג מדהים.
אני מגלה אינטימיות וקירבה והבנה ואמון.
אני מגלה כוח ואנרגיה להמשיך, ליצור קשר אמיתי וגלוי.
אני מגלה אותי ואת החמלה לבתי והאהבה לחתני לעתיד.
עמוד השדרה שלי מתיישר,
אני מתרגשת לקראת מה שהחיים מזמנים לי
ומצפה בחיוניות למפגש הבא, לדיבור, לקשר.

מספיק שאחד מהנוכחים בסיטואציה מבין שהדיאלוג יכול להתקיים רק בהתייחסות כנה לעסק של עצמו, בבדיקה אמיתית: בעסק של מי הוא נמצא כשאומר את מה שאומר? –

רק אז נעשה שקט, דברים מתבהרים לכולם,
ואז מגיע דיאלוג אמיתי, אינטימיות, אהבה.
כוחה של שאלה פשוטה.

אני רואה את ה"אבא" שבי שר את המילים ומחבק ואוהב ומגן ומעודד וזה מרגש אותי ומציף אותי בהמון אהבה.

ובאותו זמן אני גם שומע איך השיר הזה מושר לי, ל"ירון הקטן". איך היקום שר לי אותו.

ואני מתערסל ונח ונרגע כמו ילד קטן במנשארי מוחזק על ידי העולם שמזכיר לי. אל תפחד. אתה לא לבד.

ואם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן כן כןןןןן !

אל תפחד....

"היתה זו דקירה קטנה 
זעזוע פתאומי ומהיר, 
נכון, איבדת שליטה לרגע 
לא היית מספיק זהיר, 
ועכשיו פעמוני אזהרה 
מצלצלים בראשך 
אתה רוצה לשכוח 
להתחיל מהתחלה 

אז תאמין שאם קלקלת 
אתה יכול גם לתקן, כן, כן. 

אל תפחד 
אתה לא לבד."

צרפתי את השיר מיו טיוב . בתחילתו אפשר לשמוע את קול התינוק ופעמונים מרגיעים.
אני ממליץ בחום לעצום את העינים להתמסר ולהקשיב.

פיטסבורג, חורף 2008....קררר...מאוד מאוד מאוד קר. ממש קפוא. ולי ולילדה הקטנטנה שלי כבר נמאס להיות בבית.

מה עושים? פעם בשבוע אני מעמיס את ליאור על המנשארי, מתעטף בהרבה שכבות, וכך כמו שני קנגרויים אנחנו הולכים למוזיאון לאומנות על שם קארנגי מלון לנצל את המנוי השנתי המשפחתי שלנו.

 אני חייב להתוודות שמעולם לא ביקרתי באף מוזיאון וסקרתי את התערוכות שלו כפי שעשיתי בחורף 2008.

לא היתה פינה של הכרתי והדרכה שפיספסתי. אחרי כמה שבועות השומרים כבר לא ביקשו לראות את המנוי שלי (טוב, איזה עוד אבא מתלהב עם מנשארי מסתובב בקור הזה בחוץ?).
.

 אחד המוצגים החביבים עלי במוזיאון היה "I Wish Your Wish" (ובתרגום חסר – "אני מבקש את הבקשה/משאלה שלך").

המוצג היה קיר מלא קדחים שבכל קדח משתלשל סרט בד ועליו משאלות. בהמון שפות. ליד המוצג היה שולחן ועפרונות והמבקרים הוזמנו לכתוב את המשאלות שלהן ולהכניסן לתיבה.

בכל כמה שבועות היתה היוצרת הברזילאית (Rivane Neuenschwander) בוחרת מספר משאלות ומדפיסה אותם על סרטים.

כותל אינטראקטיבי...

אני אהבתי לקרוא בכל ביקור את המשאלות השונות ולבחור את אלו שדיברו אלי יותר מכל.

בסוף גם בחרתי סרט אחד וקשרתי אותו על היד (האמונה בברזיל היא שיש לקשור את הסרט 3 פעמים ולתת לו ליפול/להיקרע מעצמו כדי שהמשאלה תתגשם).

מה היתה המשאלה שלי? האם היא באמת התגשמה? זה כבר סיפור לעלון אחר...


באותה תצוגה בחרתי עוד מספר סרטים (הבקשה היתה לקחת סרט אחד בלבד, אך בתור ישראלי, ועוד כזה שהוא אורח קבוע במוזיאון, הרשתי לעצמי לקחת כמה)

אחד מאותם סרטים שקרא לי מהקיר היה: "למצוא עונג בדברים כפי שמצאתי כשהייתי ילד".

 למצוא עונג בדברים כפי שמצאתי כשהייתי ילד

כי, עבורי, הדברים הקטנים והגדולים שאיננו נותנים להם את הדעת הם הקסם הגדול מכולם.

הצמח צומח מעצמו. טיפות של גשם, ריח של דשא, ילדים רצים וגם כביש, מכונית, עלה, רוח, ענן...

ואני מזמין אתכם בראש השנה הזה להתבונן ולראות את העולם כבפעם הראשונה. כילדים.

מי תהיו ללא המחשבה שאתם כבר יודעים? היו מודעים לפליאה.....

"היו מודעים לפליאה. זיכרו את הזרע הקטן על מצע צמר גפן: השורשים מעמיקים, הצמח גדל מעלה ואיש אינו באמת יודע איך ולמה. אך כולנו כך."

(מתוך הספר "כל מה שאני באמת צריך לדעת כבר למדתי בגן" של רוברט פולגאם, בתירגום ועיבוד חופשי שלי)