<![CDATA[הסמינר לאיפשור - העבודה של ביירון קייטי - בלוג]]>Sun, 27 May 2012 13:08:48 +0200Weebly<![CDATA[להיות כל מי שאני יכול להיות - מאמר מאת ירון ספקטור ]]>Tue, 29 Nov 2011 22:44:35 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2011/11/post-title-click-and-type-to-edit1.htmlבהודו כשנולד פיל נוהגים לקשור אותו בחוט ירוק לעץ בגן. הפיל הצעיר מגלה במהרה שאינו יכול לברוח ונשאר בגן. מה שמדהים הוא שכשאותו פיל גדל מלמדים אותו לעקור עצים ענקיים בעזרת שרשראות עבותות, אך בסוף היום קושרים אותו בגן עם חוט ירוק לעץ.


הפיל לא יכול לראות את האפשרות שיש לו להשתחרר מכיון שהוא מאמין שאין לו אפשרות כזאת.
מגבלת האמונה לא מאפשרת לו לראות את האפשרויות, וללא הראיה הוא לא יכול לפעול.

לכל אחד מאיתנו יש את מעגל האפשרויות שלנו, המקומות בהם אנו מאמינים שאנחנו יכולים לפעול.
מעגל הדברים שכבר עשינו או ניסינו. ומעבר למעגל הזה קיים ריק גדול....
מגבלת האמונה לא מאפשרת לנו לראות את האפשרויות מעבר למעגל שלנו. כשאנחנו מנסים להסתכל לשם מיד קופצות האמונות המגבילות אותנו ומפחידות אותנו.

הפחד לעיתים הוא כל כך מצמית שאנחנו מעדיפים להישאר בתוך מעגל האפשרויות החמים והנוח שלנו. קשורים בחוט ירוק לעץ, בגן המוכר והידוע.
 

להיות כל מי שאני יכול להיות
כדי להיות כל מי שאת ואתה באמת יכולים להיות, כדי לממש את הפוטנציאל שלנו, כדי להשתחרר מהפחד, הכעס, התיסכול והקושי שנובעים מחיים לא ממומשים נדרשת יכולת ראיה המובילה לפעולה.
וכדי להגיע ליכולת ראיה יש צורך לפרוץ דרך מגבלת האמונות העתיקות שלנו....

אז איך עושים את זה?
אני מזמין אתכם לחוות את ה"עבודה" של ביירון קייטי המשתמשת בטכניקה של זיהוי האמונות המגבילות ושחרור מהן דרך שאלת שאלות והטלת ספק באמיתותן.

כשהאמונה מתפוררת, הראיה מתחדדת והפעולה כאילו נעשית מעצמה.

אז מי הייתם אתם בוחרים להיות, אם הייתם יודעים שאין לכם שום גבולות או מגבלות? ]]>
<![CDATA[כאן ועכשיו נמצא חלום חיי - מאמר מאת צילה הרטמן]]>Thu, 15 Sep 2011 13:00:28 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2011/09/10.htmlחלומות מתגשמים

כאן ועכשיו נמצא חלום חיי

בוקר, אני כותבת, כוס הקפה משמאלי, החתולה ישנה מימיני – חלום חיי. זה מה שאני עושה עכשיו, הכי אידיאלי שלי ברגע זה – מימוש מאווי ברגע זה. וגם ברגע זה, וגם עכשיו – כל רגע ורגע – מה שאני עושה, מה שאני חווה – זה מה שקורה לי – זה חלום חיי ברגע זה:
אני שמחה וכותבת? – טוב
אני סתם יושבת? עצובה? – OK, עובדה של הרגע הזה. אני חולה? – גם עובדה,
אין אפליה בין רגע לרגע, יש נוכחות, הכרה והתנהלות – פסיבית או אקטיבית - ברגע הזה.
ונוכחות זו – היא חלום חיי ברגע זה.


האם זה חלום חיי להיות חולה? – אני רואה ומתנהלת עם מה שיש, בהכרה שזה מה שקורה בלי להתווכח עם המציאות, בלי לאבד את השקט הנפשי. לא מתעסקת בענייני העבודה והבית, חווה את העובדה ומגלה בכל רגע מי אני בתוכה בנוכחות מלאה. בתוך "המוגבלות" של "המחלה" בחוויה של שלמות ושלום, זה החלום של הרגע שבו ההתנהלות והריפוי כבר קורים. אולי אפילו נהנית מהמנוחה?

חזרה למודעות עצמית

תמר, שעובדת איתי על הבת שלה, מודאגת כי לטענתה הבת צריכה להיות יותר חברותית, אין לה מספיק חברים. חלום חייה – ילדה מוקפת חברים, מחוזרת וצוחקת כל הזמן, וזה לא קורה לבת, לטענתה. האם זאת אמת שהבת שלך צריכה להיות יותר חברותית? – התחלנו בתהליך החקירה, האם את יכולה לדעת בוודאות שזה מה שהיא צריכה באמת? מה קורה לך כשאת מאמינה למחשבה זו? –
אני מודאגת, ענתה. הבת לבד, לא יוצאת כמו כולם, גם בלימודים היא לבד, לומדת לבד בבית, בכתה  מבודדת, יכולה להצליח יותר אם תלמד עם חברות, אני מנדנדת לה ולפעמים מכריחה אותה לצאת גם אם לא רוצה, אני כועסת עליה, מתוסכלת, היא כבר בתיכון ותמר דואגת איך תסתדר בצבא? אם הבת תהייה יותר חברותית תמר תרגיש יותר משוחררת מהדאגה לה, תמר רואה תמונות כואבות של העבר של עצמה ותמונות עתיד מפחידות על הבת, כל זמן חושבת איך לתחמן את הבת ולהזמין הביתה חברות, אולי חבר, הראש כואב והרבה עצב בלב.

מי תהיי כאן ועכשיו, שאלתי את תמר, בנוכחותי, רואה את הבת בעיני רוחך ולא מאמינה למחשבה שהיא צריכה להיות חברותית יותר? מה את? – תמר לקחה נשימה עמוקה, התבוננה לי עמוק בעיניים, הכתפיים נשמטו לאט, עצמה את עיניה וגילתה את הרגע: אני שקטה, אמרה, אוהבת את הבת, מבינה אותה, סומכת עליה, רגועה, מעריכה אותה, משחררת אותה, חופשייה לעצמי, ממורכזת בענייני, נהנית ממה שיש כאן ועכשיו, חלום חיי כאן – הבת הנפלאה שלי.

מסע בחלום כדי לחזור לרגע הזה, ולגלות שוב ובכל פעם מחדש – שחלום חיי מתממש ממש כאן וברגע זה. לאיזה סיפור נעניק את הכוח לקחת אותנו לאיבוד מהרגע הזה? מחלום חיינו?

אם נדמה לי שהחלום הוא שם – אני באשליה, אני בסבל כי אני לא שם, לעולם לא אהייה שם, אני לא יכולה להיות ברגע זה שם. לכן לחשוב שכשאהייה שם החלום יתממש – זה סבל בהגדרה. גם כקו מנחה, ככיוון דרך – זה תסכול מובנה, כי לעולם לא אהייה שם. בכל רגע אני רק כאן, מה אני יודע עכשיו מי אהייה כשאגיע ל"שם", אם עדיין אותה תמונה שעכשיו אצלי תהייה רלוונטית שם אז?

מכאן ההיפוכים מתגלים מעצמם:

הבת שלי לא צריכה להיות יותר חברותית / הבת שלי צריכה להיות מה שנוח לה להיות – איך זה נכון? – כי זה מה שקורה, כך ההתנהלות הכי נכונה לה, היא מגבשת את עצמה בדרך שלה, למה לחשוב שהדרך שלי יותר טובה עבורה?

אני צריכה להיות יותר חברותית כלפי הבת שלי – אמת. אני שופטת אותה, דואגת לה, כופה עליה מחשבות שלי. צריכה לקבל אותה, להעריך אותה על מה שעושה, לפרגן לה, לחבק אותה, לשאול את עצתה ולא לכפות עליה, אולי להזמין אותה לצאת איתי קצת, מזמן לא עשינו זאת יחד.

אני צריכה להיות יותר חברותית כלפי עצמי – לצאת עם חברים שלי, למצוא חוג מתאים לבילוי, לשיחה, לעשות מה שנכון לי ולא להישאר בבית כדי לא להשאיר את הבת לבד, לצאת מהביזנס שלה ולהראות לה דוגמה מה זה בעיני להיות חברותית לעצמי.

והנה חזרנו אל עצמנו, ברגע זה הבת משוחררת להיות עצמה, בדיוק כפי שהיא,
האמא שופעת אמון ואהבה אל הבת, בהתרגשות ושמחה לקראת העשייה שלה בכיוון שנכון לה.

לשנה החדשה -
שנשכיל ליהנות מכל רגע בחיינו כמימוש החלום
באהבה, שלווה, עשייה והגשמה מירבית.

]]>
<![CDATA[אלימות כחוק טבע ? - מאמר מאת צילה הרטמן ]]>Wed, 17 Aug 2011 00:04:39 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2011/08/post-title-click-and-type-to-edit.htmlהאם קרה לכם שהיכתם או רציתם להכאיב לילד שלכם או לאדם קרוב אחר והרגשתם נורא?
מתי קרה לכם שפתאום קפץ הפיוז וממש בשנייה שזה קרה הצטערתם מעומק ליבכם?
זוכרים שניות כאלו?
ומה עשיתם אז, כשזה קרה?

אנשים מגיעים אלי לברר ממש נקודות כאלו, הרגשת תסכול וצער על שניות אלימות ועלבון ובושה. רוצים לבדוק בקרן לייזר – ממוקדת, פשוטה ומאד יעילה – 4 השאלות של "העבודה" של ביירון קייטי – מה קרה, איך לא לעשות כך להבא, איך יוצאים מזה וחוזרים ליחד והכיף של המשפחה.
כך הגיעה אלי גם תמר.

"בדרך הביתה אחרי יום נפלא של בילוי משותף עם הבת, אחרי ארטיקים ומשחקים עם חברים – סטרתי לה, פתאום קפץ הזעם כשהיא אמרה שלא רוצה לשתף את אחיה בחגיגה. הרגשתי את הדחייה, נעלבתי בשבילו שנשאר בבית, הציפה אותי הרגשת היוהרה וההתנשאות של הקטנה על פני האח הגדול  – והיד קפצה מעצמה, הפלקתי לה על הלחי. לא התכוונתי, היה כל כך כיף, בשנייה הכל התהפך, בגלל איזו שטות רגעית שבלבלה אותי".

שוב אותן שניות שהופכות את הקערה על פיה.
רגעי חופש ושמחה הופכים לצער וכאב, מרחק ותסכול של כלם.

"האלימות קופצת עלי בלי מעצורים אפילו לשניות, אני חסרת אונים מול האלימות שבי" – אמרה תמר בעצב עמוק.

עשינו את "העבודה", תהליך של 4 שאלות פשוטות שכל מה שצריך זה להקשיב לתשובות שעולות. בשאלה שלישית – מה קורה כשאת מאמינה למחשבה הזו – עצרנו בהתבוננות בנקודת זמן זו בדרך הביתה אחרי יום כיף. בנשימה עמוקה, הגדלת התמונה בזיכרון עד לפרטים הקטנים והתבוננות בהילוך מאד איטי, slow motion – מה את רואה? שאלתי, מה קרה באותה השנייה?

עלתה התמונה של עצמה כשהייתה קטנה בגיל הבת שלה בערך, כשהיא יושבת בפינה מכונסת, עצובה, בודדה ומסביב חגיגה ומתעלמים ממנה. רגע כואב שנדחק בזיכרון, לא רוצה להיות שם שוב, "כבר הייתי מספיק" אמרה, "היום אני כבר אמא, אשה בוגרת, מבינה, לא ראוי שאתנהג בלי שליטה, אני רוצה לגדל את הילדה שלי בלי עצבים וכעס ולא לחפור בעבר".

כולנו מכירים את המקום הזה. גם אני.
הריצה של החיים, הרצון להיות שם, באיזשהו עתיד אידיאלי, זורם וכיפי – הוא חלום נפלא. אלא שעד שלא נראה שגם העבר שלנו הוא חלום, עד שלא נגיע לאיזון – לא נוכל להתייצב על ההווה,

לא יתכן הווה יציב
עד שהנדנדה בין העבר והעתיד
לא תפסיק לטלטל ולבלבל אותנו!

זה חוק הטבע
וזה מה שכואב.

 וזה גם מה שמנע מתמר להסתכל, לעצור ולבדוק. הכאב שלה כילדה קטנה שם בעבר היה גדול מדי.

בעדינות, בחמלה, רק מתוך התשובות לשאלה הצליחה תמר לראות, להישאר רגע בחוויה של אז, לחוש את הסביבה, את ההתייחסות שלה כילדה לדמויות שסביב, לעצמה באותו הרגע, לסרוק את החיים ולבדוק איך זה ניהל והשפיע על כל החיים עד הרגע עם הבת בדרך הביתה אחרי יום כיף.
פתאום הסטירה קיבלה משמעות. זיהינו את רגע הלידה שלה בשנייה שהדחייה נצרבה.

זיהינו את החינוך והאווירה שגדלה בה, במיטב כוחות הנפש של הורים אצילים שנהגו בטרור של עונשים כדי לחנך והתכוונות להטיב איתה.

ואז גם באה הסליחה – לעצמה כי לא האלימות ניהלה אותה, היא פשוט אמא שלרגע חוותה את היותה ילדה קטנה ודחויה.

עכשיו נפתחות אופציות לאותה הסיטואציה – לא אלימות אלא חוויה של כאב עתיק ניהלה אותה. את זה אפשר להעביר לבת, בידיעה שבסיטואציה דומה בעתיד הערנות הזו תהייה איתה ותחזיר אותה למי שהיא באמת – אמא אוהבת.

היום, כאמא, כאשה בוגרת – אפשר לחקור את האחריות לפיצוצים האלו, להיות בעירנות.
זה מספיק,
ההתנהגות מייד תהייה בהתאם, הדיבור יבוא לא במאמץ, ההתנהלות תהייה נדיבה ומשתפת.

העירנות הזו היא סוף הסבל,
התייצבות הנדנדה, אין טלטלה, יש שקט, התנהלות, פתוחה ונדיבה
מהמקום האמיתי של מי שאנחנו באמת -
האהבה.

]]>
<![CDATA[האם אפשר להגיד לא ולהישאר בחיים? - מאת ירון ספקטור]]>Tue, 17 May 2011 10:00:46 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2011/05/9.htmlסרטון חדש מתוך הסמינר לאיפשור האחרון. משחק תפקידים קצר כחלק מתרגיל בסמינר לאיפשור שבו ירון מדגים איך אפשר להגיד "לא" אמיתי ולהישאר בחיים. וידיאו מצחיק, מהנה ומלמד. מומלץ!

רבים מאיתנו חוששים מאוד להגיד "לא". אנחנו אומרים כן גם כשבפנים אנחנו רוצים לצעוק "לא".
אנחנו מפחדים שיכעסו עלינו, שלא יאהבו אותנו, שנראה לא נחמדים, שלא יעזרו לנו כשנצטרך וכו' וכו' וכו'.
מתי בפעם האחרונה פשוט אמרתם "לא". בלי התנצלויות, בלי הסברים ובלי תירוצים?

בסמינר לאיפשור אנחנו מתרגלים בדיוק את החוויה הזאת. להגיד את ה"לא" שלנו באותנטיות.
בתרגיל הבא שצולם בסמינר לאיפשור חנוכה 2010. ירון מדגים, במשחק תפקידים, את החוויה של ה"לא" האותנטי יחד עם רבקה.

בסוף ההדגמה יש קטע קצר של שאלות ותשובות. 
אם גם לכם יש שאלות נשמח אם תכתבו לנו כאן.
]]>
<![CDATA[כוחה של שאלה פשוטה - מאת צילה הרטמן]]>Thu, 03 Feb 2011 04:31:45 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2011/02/8.htmlPicture
אחת מאבני היסוד של "העבודה" היא ההבחנה, בסיטואציה ספציפית, בעסק של מי אני נמצאת, בדיקה ברורה בעניינים של מי אני מתעסקת במציאות או במחשבות שלי. בשפת "העבודה" זה נקרא: בביזנס של מי אני נמצאת.

עובדה ברורה לכל היא שכשאני מתערבת בעניינים לא לי, כשאני בעסק של מישהו אחר – נוצר בלגאן. אנשים בדרך כלל לא אוהבים שמתערבים להם, שמחליטים להם, שנותנים להם עצות. קרובים לי קוראים לזה – לדחוף את האף למקום לא שלי.

כשזה קורה נוצר רעש ובלגאן מכל הכיוונים – 

הוא, זה שהתערבו לו – מרגיש נחות, הוא לא טוב מספיק לנהל את ענייניו בעצמו, 

האנשים מסביב מרגישים אי נוחות ומתערבים כדי לגונן עליו וגם לתקוף אותי על יהירותי.

ואני – מה קורה אצלי כשאני אומרת משהו שקשור למישהו אחר? מה הבלגאן שנוצר אצלי? 

בעצם, מה שקורה הוא שעזבתי את עצמי והתחלתי להתייחס אליו, אל מישהו מחוצה לי. עכשיו הוא במרכז העניינים, אלי אין שום התייחסות, ואני לגמרה בחוויה של בלבול.

זו השנייה שבגוף מתעוררת תחושה של אי נוחות, לחץ בראש, הרגשה שאני בחושך וכל האור מופנה החוצה לשם, אליו.

ההוכחה לתהליך זה באה לידי ביטוי מובהק בתוצאה – מפסיקים לדבר או מדברים בכעס או ברוגז, נוצר מרחק, לפעמים עד כדי התרחקות פיזית ולעיתים להרבה זמן.

אני פוגשת הרבה את הבלבול הזה בעבודה שלי עם אנשים וגם בחיי האישיים.
  "מה בכלל עשיתי?" – היא התגובה השכיחה שלנו כשאנחנו בבלבול בין הביזנס שלי לביזנס של האחר. ואז באות ההצטדקויות – "בסך הכל אמרתי את דעתי", "זה תפקידי ואפילו חובתי להגיד".

האם זאת אמת??

דוגמה מהחיים:
בתי עומדת להינשא בשעה טובה. ההתרגשות גדולה, ההכנות בעיצומן, ביניהן הצורך לקנות מתנה לחתן המיועד – המוהר, שאני, אם הכלה, נותנת לחתן. בחרתי מתנה, הראיתי לבתי והיא נעלבה "הוא לא יאהב את זה" אמרה.

אופס!! –  איזה בלגאן! אני, אם הכלה, צריכה לתת מתנה לחתן. הכלה המיועדת, בתי, נעלבת – מי נמצא בעסק של מי? צריך לעשות כאן סדר מיידי

והשאלה המנחה: בעסק של מי כל אחד נמצא?

בתי נעלבה - למה? איזה מחשבות עלו במוחה ברגע שעלתה תחושת העלבון?
רשימה של מחשבות כאלו למשל: זה לא מספיק ראוי, הוא ראוי למתנה יקרה יותר, היא קיבלה מההורים שלו מתנה יקרה יותר, צריך שיהיה שווה בשווה, הם לא יסלחו לה לעולם, וכד'.

אני נלחצתי והרשימה שלי: היא לא סומכת עלי, אף פעם לא סמכה עלי, כלום לא יספק אותה, וכד'.

והחתן המיועד? – עוד לא שאלנו אותו.

הרשימות נעשו בלב, בשקט.

ורק מתוך השקט הזה, הסדר שנוצר בהבנה שהתעסקנו בעניינים לא שלנו – רק משם פתאום עלתה שיחה, הופיע דיאלוג ביני ובין בתי.

היא אמרה את המתח בו היא נמצאת לקראת האירוע הגדול, החששות מהביקורת שלהם, שלא רוצה להתבייש בי, ומשמעות הכסף בחייה בכלל.
ואני ביקשתי ממנה לסמוך עלי, לתת לי ולחתנה את הקרדיט לבחון מה טוב לו ומה הוא אוהב, להניח.

למרות שקשה היה לומר את המילים היא קיבלה שכרגע זה לא העסק שלה, שתחזור לעצמה, לרוגע שלה ותשאיר את העניין לי ולו. דעתה תמיד יקרה וחשובה לנו. אחרי השיחה ביני ובין החתן נשמע גם אותה.

היא נרגעה. גם אני.
והבנתי:...

כשאני בוחנת בסיטואציה הנתונה בעסק של מי אני נמצאת, כלומר את הסטייה ממני אל האחר –
אני מגלה פנינים:
אני מגלה מה באמת מפריע לי בייסוד הדברים, ממה באמת עולה הפחד וממנו הכעס.
אני מגלה דיאלוג מדהים.
אני מגלה אינטימיות וקירבה והבנה ואמון.
אני מגלה כוח ואנרגיה להמשיך, ליצור קשר אמיתי וגלוי.
אני מגלה אותי ואת החמלה לבתי והאהבה לחתני לעתיד.
עמוד השדרה שלי מתיישר,
אני מתרגשת לקראת מה שהחיים מזמנים לי
ומצפה בחיוניות למפגש הבא, לדיבור, לקשר.

מספיק שאחד מהנוכחים בסיטואציה מבין שהדיאלוג יכול להתקיים רק בהתייחסות כנה לעסק של עצמו, בבדיקה אמיתית: בעסק של מי הוא נמצא כשאומר את מה שאומר? –

רק אז נעשה שקט, דברים מתבהרים לכולם,
ואז מגיע דיאלוג אמיתי, אינטימיות, אהבה.
כוחה של שאלה פשוטה.

]]>
<![CDATA[אל תפחד - מאת ירון ספקטור]]>Sun, 07 Nov 2010 23:55:41 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2010/11/7.htmlקודם כל אירועים קרובים.....

 על הסמינר לאיפשור כבר שמעת?
(עוד 10 ימים בלבד למחיר המוזל)

 אז מהו הסמינר לאיפשור?
לקחת פסק זמן וליצור לעצמך מרחב מקודש של זמן ומקום.

לללמוד ולהתעמק בדרך של ה"עבודה" של ביירון קייטי ולתת לעצמנו לנוח,

לנשום, להשתחרר, להיות.....

לנשום פנימה את אויר המדבר הקריר, להתבונן בכוכבים ולהקשיב לשקט שמסביב....

אנחנו מזמינים אותך להיכנסלהתרשם מהתגובות ולהירשם.

Picture
אל תפחד...

השבוע מצאתי את עצמי מבלה לילות ארוכים עם הקטנציק במנשארי.

(הנה הוא שוב מתועד בגודל טבעי בעוד אני כותב שורות אלו)

רק שנינו יחד כשכל העולם ישן לו. וכשלקטנציק לא נוח והוא מיבב אני מוצא את עצמי שר לו "אל תפחד" של אהוד בנאי.

אל תפחד [קטנציק] אתה לא לבד....
"אם יחזור שוב רגע הפחד
אבוא להושיט לך יד 
תמיד אהיה קרוב אליך 
לחבק במקרה שתרעד 

עכשיו פעמוני אזהרה 
מצלצלים בראשך 
אתה רוצה לשכוח 
להתחיל מהתחלה 

אז תאמין שאם קלקלת 
אתה יכול גם לתקן, כן, כן. 

אל תפחד 
אתה לא לבד."


כשאני שר את השיר הזה תמיד עולות בי דמעות של התרגשות (כן, גם כרגע).

אני רואה את ה"אבא" שבי שר את המילים ומחבק ואוהב ומגן ומעודד וזה מרגש אותי ומציף אותי בהמון אהבה.

ובאותו זמן אני גם שומע איך השיר הזה מושר לי, ל"ירון הקטן". איך היקום שר לי אותו.

ואני מתערסל ונח ונרגע כמו ילד קטן במנשארי מוחזק על ידי העולם שמזכיר לי. אל תפחד. אתה לא לבד.

ואם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן כן כןןןןן !

אל תפחד....

"היתה זו דקירה קטנה 
זעזוע פתאומי ומהיר, 
נכון, איבדת שליטה לרגע 
לא היית מספיק זהיר, 
ועכשיו פעמוני אזהרה 
מצלצלים בראשך 
אתה רוצה לשכוח 
להתחיל מהתחלה 

אז תאמין שאם קלקלת 
אתה יכול גם לתקן, כן, כן. 

אל תפחד 
אתה לא לבד."


צרפתי את השיר מיו טיוב . בתחילתו אפשר לשמוע את קול התינוק ופעמונים מרגיעים.
אני ממליץ בחום לעצום את העינים להתמסר ולהקשיב.
 אני רואה בקליניקה שלי שאחת התובנות שהכי עוזרת למאופשרים שלי
להתרומם ולהעצים את עצמם היא ההבנה שאם קילקלתי אני יכול גם לתקן. "כן כן...."
כשמתחילים לעשות את ה"עבודה", את הכניסה פנימה מעבר לכל אותם "סיפורים" או מחשבות אודות המציאות,

רואים איך לכל דבר יש תקנה. וכל מה שאני קלקתי (ואפילו אם אני מאמין שהאחר קילקל ולא אני) אני יכול גם לתקן כן כן.כןןןן.

 וכפי שכותב הרבי נחמן מברסלב ב לקוטי מוהר"ן תנינא קיב-

"לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת לְבַל יִפּל הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת רִבּוּי הַפְּגָמִים וְהַקִּלְקוּלִים שֶׁקִּלְקֵל עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו עָנָה וְאָמַר
אִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן."
 
מהמקום הזה פתאום הדברים נעשים כל כך פשוטים. ויש ענווה ובהירות ופתיחות....
שם אני מגלה שללא ההתנגדות שלי למציאות. כל מה שקורה, קורה עבורי ולא נגדי.
עבורי השיר הזה הוא מקור השראה. הוא החזיק אותי, פעם, בעבר, בתקופה מורכבת, כשאיבדתי את הכיוון שלי, שלא ידעתי לאן לפנות.

ואני מקדיש אותו לכם באהבה.

אל תפחד 
אתה לא לבד.


להתראות בקרוב

תגובות? הערות? שאלות? נשמח לשמוע ממכם במייל או בתגובות 

]]>
<![CDATA[כותל טכניקולור - מאת ירון ספקטור]]>Wed, 22 Sep 2010 10:45:17 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2010/09/5.htmlPicture
פיטסבורג, חורף 2008....קררר...מאוד מאוד מאוד קר. ממש קפוא. ולי ולילדה הקטנטנה שלי כבר נמאס להיות בבית.

מה עושים? פעם בשבוע אני מעמיס את ליאור על המנשארי, מתעטף בהרבה שכבות, וכך כמו שני קנגרויים אנחנו הולכים למוזיאון לאומנות על שם קארנגי מלון לנצל את המנוי השנתי המשפחתי שלנו.

 אני חייב להתוודות שמעולם לא ביקרתי באף מוזיאון וסקרתי את התערוכות שלו כפי שעשיתי בחורף 2008.

לא היתה פינה של הכרתי והדרכה שפיספסתי. אחרי כמה שבועות השומרים כבר לא ביקשו לראות את המנוי שלי (טוב, איזה עוד אבא מתלהב עם מנשארי מסתובב בקור הזה בחוץ?).
.

Picture
 אחד המוצגים החביבים עלי במוזיאון היה "I Wish Your Wish" (ובתרגום חסר – "אני מבקש את הבקשה/משאלה שלך").

המוצג היה קיר מלא קדחים שבכל קדח משתלשל סרט בד ועליו משאלות. בהמון שפות. ליד המוצג היה שולחן ועפרונות והמבקרים הוזמנו לכתוב את המשאלות שלהן ולהכניסן לתיבה.

בכל כמה שבועות היתה היוצרת הברזילאית (Rivane Neuenschwander) בוחרת מספר משאלות ומדפיסה אותם על סרטים.

כותל אינטראקטיבי...

אני אהבתי לקרוא בכל ביקור את המשאלות השונות ולבחור את אלו שדיברו אלי יותר מכל.

בסוף גם בחרתי סרט אחד וקשרתי אותו על היד (האמונה בברזיל היא שיש לקשור את הסרט 3 פעמים ולתת לו ליפול/להיקרע מעצמו כדי שהמשאלה תתגשם).

מה היתה המשאלה שלי? האם היא באמת התגשמה? זה כבר סיפור לעלון אחר...


באותה תצוגה בחרתי עוד מספר סרטים (הבקשה היתה לקחת סרט אחד בלבד, אך בתור ישראלי, ועוד כזה שהוא אורח קבוע במוזיאון, הרשתי לעצמי לקחת כמה)

אחד מאותם סרטים שקרא לי מהקיר היה: "למצוא עונג בדברים כפי שמצאתי כשהייתי ילד".

 למצוא עונג בדברים כפי שמצאתי כשהייתי ילד

כי, עבורי, הדברים הקטנים והגדולים שאיננו נותנים להם את הדעת הם הקסם הגדול מכולם.

הצמח צומח מעצמו. טיפות של גשם, ריח של דשא, ילדים רצים וגם כביש, מכונית, עלה, רוח, ענן...

ואני מזמין אתכם בראש השנה הזה להתבונן ולראות את העולם כבפעם הראשונה. כילדים.

מי תהיו ללא המחשבה שאתם כבר יודעים? היו מודעים לפליאה.....

"היו מודעים לפליאה. זיכרו את הזרע הקטן על מצע צמר גפן: השורשים מעמיקים, הצמח גדל מעלה ואיש אינו באמת יודע איך ולמה. אך כולנו כך."

(מתוך הספר "כל מה שאני באמת צריך לדעת כבר למדתי בגן" של רוברט פולגאם, בתירגום ועיבוד חופשי שלי)

 

]]>
<![CDATA[היין והיאנג בעבודה - מאת צילה הרטמן]]>Tue, 27 Jul 2010 14:19:45 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2010/07/4.htmlPicture
אני ממהרת לעבודה

נוסעת בכביש החוף כדי לא להיתקע בשיירת מכוניות בכביש הצר, נוסעת מהר – 

ופתאום משאית כבדה ועמוסה סוטה שמאלה לנתיב בו אני נמצאת, עוברת לנתיב שלי כדי לעקוף משאית כבדה עוד יותר שנוסעת לפניה. אני לא מאמינה – אני כאן נוסעת מהר כדי לא לאחר לעבודה ומישהו חצוף החליט לא לאפשר לי את זה!


אני חווה את הכעס עולה, התסכול ותחושת חוסר האונים – אין ברירה, זהו, צריך להאט, להתאים את מהירות הנסיעה למשאית הכבדה המעצבנת הזו.

אי אפשר להאיץ בה, אי אפשר לעקוף – זו המציאות.

ולהגיע בזמן לעבודה? – לא רלוונטי, כרגע תמונת ההווה אומרת להוריד את הרגל מהדוושה, להקשיב לרדיו, ליהנות מהרוח הקלה שמדגדגת את העור ולראות מה השכנים עושים.

סבלנות, עולה המחשבה, סבלנות

ואני כל כך מכירה את החוויה הזאת בהפוכה – אין לי סבלנות,  
אני חווה את זה כאן מול המשאית, חוויתי את זה חזק מול אנשים. אין לי סבלנות – זו האמת.


בוודאות – יש לי הרבה "אין לי סבלנות" כאלו כלפי עצמי ובעיקר כלפי אחרים.

וכשאני שקועה בה עמוק – אני כועסת וכואבת את הסבל הגדול שאני רואה מולי והקושי שמַסת הסיפורים האינסופיים מכבידה ומעצימה ומקבעת את הסבל. תחושת חמלה גדולה ועצב מציפים אותי מול שטף ההאשמות שאני מטיחה בעצמי ובאחרים.

כשהמחשבה "אין סבלנות" שולטת בי אני מרגישה שהכל מתחיל לגרד בגוף – בחוץ ובפנים, כמו נמלים זוחלות שצריך להתגונן בפניהן, עולה תחושת תוקפנות פיזית שצריך לסלק אותן מעלי. הגרודים בגוף כבר השאירו את אותותיהם בי – אני שרוטה, עייפה, מאשימה.

ברגעים אלו אני בהרגשת התכנסות וריחוק, מאד בודדה ולא מאמינה שאפשר אחרת.

עד –  
שמונוטוניות הנסיעה מכניסה אותי למצב של התמסרות מוחלטת לרוח ולקולות, הנסיעה מתנהלת לה, המכוניות נוסעות ואני ביניהן, הידיים על ההגה, העיניים על הכביש, הראש ריק מסיפורים – שקט. 
בסיטואציה הזאת יש נינוחות מלאה, אני שמחה, זורמת בסבבה, זכיתי בעוד קצת זמן רוח ושמש ואור ומוזיקה.


ואני רואה – שיש לי סבלנות למשאית הענקית הזו שתסיים את העיקוף ושנחזור לקצב המתאים לנו, יש לי סבלנות להתרווח במושב לאחוז היטב בהגה ופשוט לנהוג, לנשום את ריח הים ולראות את קצף הגלים ולתת לשקט להיות בראש בלי הסיפורים האלו שאין לי סבלנות.

בסופו של דבר אני מגיעה לעבודה, ואפילו לא באיחור הסטרי, 
שמחים שכבר הגעתי ואני משתלבת בחיים באופן טבעי.


והגילוי הגדול ביותר שגיליתי –  
שהמשאית הכבדה הזו גילתה לי שוב מהי חמלה,  
כמה האהבה חבויה עמוק מתחת לקלישאת ה-אין סבלנות 
ואיזה יופי יש במציאות בדיוק כפי שהיא – אפילו באחוריים של המשאית הענקית הזו.


אלו היו 10 דקות של נסיעה בסלואו-מושן

תארו לכם 28 ימים כאלו –

28 ימים של נסיעה רצופה במסלול ארוך ולא מוכר בו אתם על הנתיב שלכם ואחרים איתכם על אותו המסלול – בוודאי תסכימו שזו חוויה מרתקת 
ועליה תוסיפו גוונים של חוסר סבלנות ומיני מחשבות ותחושות נוספים –  
מעניין!


זו החוויה שאני הולכת לעבור בשבועות הקרובים אצל ביירון קייטי באוהי בקליפורניה  
ב- Turn-Around-House 
28 ימים ממש לחיות את "העבודה" הלכה למעשה, במסגרת ברורה ומוגדרת וללא פשרות  
ובתקווה שקייטי מנצחת על האופרה הזאת.


כשחוויתי את 10 הדקות של המשאית בדרך לעבודה והמחשבה שאין לי סבלנות –  
קפצה לה המחשבה – איך תהייה בי סבלנות במשך 28 ימים אינטנסיביים כאלו?


יחד עם המחשבה הזאת עלתה גם התובנה של מתנת האהבה בתוך סיר לחץ
מייד ראיתי את החמלה והאהבה שזורים ומבעבעים יחד ובתוך חוסר הסבלנות, 
האחד תולדה והגורם של האחר 
כמו היינג והיאנג. 
 
10 הדקות עם המשאית היו עבורי הטסט של מד האהבה בסיר הלחץ,  
מבחן דומה בחוסר סבלנות אעבור בוודאי / אולי גם במשך 28 הימים ב- TAH. 
עברתי את 10 הדקות 
אני מוכנה, מצפה בהתרגשות לעבור את 28 הימים באוהי


ולחזור הביתה עם מתנת הסבלנות והאהבה. 
 

]]>
<![CDATA[להיגמל - מאת ירון ספקטור]]>Tue, 06 Jul 2010 18:46:07 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2010/07/3.htmlPicture
השבוע הגעתי במקרה לשפת הים בבית ינאי, הבת שלי, ליאור, בתקופת גמילה והיא החליטה דווקא במחלף הזה (ובעוד עשרה אחרים) שהיא צריכה פיפי :->

יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת יחף על החול הרך. השמש כבר נגעה במים ורוח נעימה עלתה מהים.


באותו רגע המחשבות שלי נעצרו. הרגשתי שקט, חופש, שלמות, לא היו שם בעיות או דברים שדורשים טיפול. רק דממה....


ברגעי השקט האלו אני תמיד תוהה, איך זה שאת רוב חיינו אנחנו מבלים בלעשות וכל כך מעט מהזמן מוקדש פשוט להיות?

כשאני חווה את רגעי השקט הללו אני אוהב להסתכל על המחשבות שלי. על הסיפורים שלי. 


על כל הקולות שאומרים לי, אפילו שם על שפת הים, שצריך לשמור על הקטנה שלא תיפול 

ושאין לי בגדים להחלפה בשבילה וכבר מאוחר וכדאי ללכת הביתה ויש עוד המון עבודה לעשות ועוד ועוד ועוד. 

וכשאני מתחיל להאמין למחשבות הללו. החיים חוזרים למסלולם הרגיל, ה"נורמלי". 

אני מיד מרגיש את הגוף מתכווץ ומתכונן למשימה. הראש נוטה קדימה ומביט מטה והמבט מתחלף במשהו תכליתי. מעשי. פרקטי. 

אז איך אפשר לחוות את השקט הזה רוב, אם לא כל הזמן?
אני זוכר איך לפני כמה שנים עשיתי ניסוי בעבודה. 

העוזרת ניקתה את המשרד שלי 

(כן, כן, הייתי נשאר עד שעות מאוד מאוחרת שם ב"כלוב הזהב") ולי לא היתה ברירה אלא לצאת החוצה לסיבוב קצר. 

אני זוכר איך הרגשתי את התחושות הנעימות של הגוף שלי. את מגע הרגל על הקרקע. את הנשימות תוך כדי שאני מתרחק מהמשרד שלי

ומיד כשהעוזרת יצאה מהמשרד הסתובבתי ושבתי לעבודה. 

הדרך חזרה למשרד היתה "מעשית" חיפשתי את הדרך הקצרה ביותר לעבור את המטרים הספורים שביני לבין המשרד.

לא היתה שם שום הנאה מהרגע. הראש שלי כבר היה בפתרון הבעיה שעזבתי לפני דקה. 

שוב עזבתי את ההווה וחייתי בדרך חזרה למשרד בעתיד. בסיפור על "מה עוד צריך להספיק" ו"חבל על הזמן" ו"צריך לעשות ולמהר" 

קל מאוד לשכוח את הדממה ולהיות בעשייה. אך אפשר גם, בקלות יחסית, לחזור לאותו מקום של התבוננות. של דממה. של שקט. את הדרך חזרה להיות, לחזור לאותו מקום של התבוננות, אני (ירון ספקטור) מלמד עם ליאב יני וצילה הרטמן בסמינר לאיפשור.

אז מה זה הסמינר לאיפשור?

4 ימים של פסק זמן, של חופש. 4 ימים שבהם נניח הכל בצד ונחווה ונגלה, כמו ילדים קטנים, מי אנחנו באמת.

אני מזמין אתכם להצטרף לסמינר האיפשור הקרוב ולמצוא את השקט שבפנים.

הנה כמה תגובות ממשתתפי הסמינר לאיפשור:
"הסמינר לאיפשור היווה חוויה מכוננת בהתפתחות האישית והמקצועית שלי."

"יצאתי נשכרת באלפי מונים!"

"אהבתי כל רגע, למדתי בהנאה צרופה ואני לוקח איתי תובנות עמוקות לחיים"
"הסמינר נתן לי המון. לבטוח בעצמי, לפתוח אופקים חדשים, להיות במודעות עם עצמי, לקבל את עצמי"
"אפשרתם לי לראות את החיים מכל הזוויות האפשריות של האמת"
"חווינו חוויות חזקות ומאלפות מעבר לכל הציפיות!"
"מומלץ מאוד! זה ממש עובד!"

הקש כאן לקריאת לכל התגובות

הקש כאן לצפיה בתמונות מהסמינר לאיפשור

הקש כאן לפרטים נוספים והרשמה 
]]>
<![CDATA[ברוכים הבאים לבלוג שלנו!]]>Mon, 31 May 2010 22:28:30 +0200http://www.seminarifshur.co.il/1/post/2010/05/2.htmlאנחנו שמחים לתת לכם את האתר הזה כשירות שלנו ללימוד ה"עבודה" של ביירון קייטי בישראל. בקרוב נפרסם בבלוג הזה מאמרים, כתבות, וידואיים בנושא ה"עבודה".. למי שרוצה להגיב, מוזמן ללחוץ על נושא הפוסט ואז להגיב מתחת לכל פוסט..
שיהיה לכם המשך פורה ומלא באהבה!
בברכה,
צוות הסמינר לאיפשור
]]>